גילוי וכיסוי – הרהורים על אור וחומר
בפילוסופיה היוגית מיחסים את תהליך הבריאה ליחסים בין שני מימדים.
פורושה – האנרגיה הקוסומית –האלוהות – הרואה.
פרקריטי – עולם החומר על חלקיקיו – הנראה.
הפורושה מולידה מתוכה עולם אינסופי של ידע המכונה הבודהי ומתוכו נובט האגו.
אגו = Ahamkar, הנו תחילת הבדלות היחיד מן התודעה הקוסמית. במקום הזה מופיעים המחשבה, ה'אני', ה'שלי'. במקום הזה אדם חש עצמו כפרט נפרד מן הכלל. הבדלות זו גורמת לאדם לשכוח שהוא למעשה מהות של תודעה טהורה.
האם המילה גם היא תוצר של מערכת יחסום בין רוח לחומר?
"ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שהוא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה או מוסיף בה, כלפעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. רוצה אדם בקב שלו, ואלו עמדה המלה הדיבורית כל ימיה במלוא כוחה וזהרה הראשון, אילו הייתה מלותה תמיד כל אותה הפמליה של הרגשות או מחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום "חי מדבר" מגיע לעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו". (מתוך גילוי וכיסוי בלשון ח"נ ביאליק)
ואם נבראה המילה ממש כמו האגו מתוך מגע, קשר, שבין הרוח = פורושה לחומר = פרקריטי.
אבל ממש כמו האדם, גם היא, בירידתה למפגש עם החומר, כשהיא רוקמת עור וקליפה היא מבדילה את עצמה מאורות אחרים שיכולה היתה לכלול אותם במהותה. ממש כמו קווי המתאר השחורים שתוחמים את אותיותיה ומגבילים את מרחבו האינסופי של הדף הריק.
אז מגיע האדם ומשתמש בה ללידתו שלו.
ככל שתתרחב תודעתו ויערם בתוכו עולם מלא בחוויות ורגשות, מחשבות ורעיונות יוכל להרחיב את כותלי אותיותיה עד שיתמלאו באור עשיר וזך יותר ויתקרבו אל המקור של אותו 'בודהי' –אוקינוס הידע, ותהיה היא נראית לפניו והוא יהפוך הרואה.
לולא כן יוותר האדם עם קליפתה של המילה ועם קליפתו שלו, וישתמש בה בעולם הפרקריטי למצות את צרכיו החומריים. ויהיה ככל החי אשר על האדמה.
